פסק-דין בתיק ת"א 10394-07

1.         התובעת, ילידת שנת 1966, הגישה תביעתה כנגד הנתבעים, בגין רשלנות בביצוע ניתוח להקטנת שדיים, שבוצע על ידם ביום 9.8.2001. התביעה הוגשה ביום 3.6.2007 ואילו חוות דעת רפואית הוגשה על ידי התובעת רק בסוף שנת 2008.

2.         בכתב התביעה טענה התובעת כי נישאה בחודש נובמבר 1996 ונולדו לה שני ילדים. האחד באוקטובר 1997 והשני, בתחילת שנת 2001. במהלך ההריון השני תפחו שדיה של התובעת לממדים גדולים ונותרו כך גם לאחר הלידה. לפיכך, הומלץ בפניה על ידי רופא המשפחה לבצע ניתוח להקטנת השדיים. מספר חדשים לאחר לידת בנה השני, היא הופנתה לועדה מטעם קופת החולים בה היא מבוטחת לצורך אישור הניתוח, במימון קופת החולים.

            לטענתה, חפשה רופא מיומן ובכיר בתחום הפלסטיקה באזור חיפה ושמחה למצוא את שמו של הנתבע מס' 1 (להלן "ד"ר קלדרון"), מנהל מחלקה בבית החולים בני ציון, ברשימת רופאי הקופה. בפגישה שנערכה במרפאתו, הסכים ד"ר קלדרון לבצע את הניתוח. התובעת הסבירה לד"ר קלדרון את חשיבות הניתוח עבורה ואת חששותיה והנתבע הרגיע אותה בטענה שאחוזי הצלחה של ניתוח מסוג זה הינם גבוהים, אין בו סיכונים מיוחדים, ומדובר בניתוח פשוט ושגרתי שתוצאותיו תהיינה טובות מאוד. התובעת הופנתה על ידי ד"ר קלדרון למרפאות החוץ של המרכז הרפואי בני ציון לצורך בדיקות טרום ניתוח.

            ביום 8.8.2001, יום לפני הניתוח, ביקשה התובעת, לטענתה, הן מד"ר קלדרון והן מד"ר קאופמן, להציג בפניה הדמיות של מקרים דומים על מנת לדעת לקראת מה היא הולכת, אולם הנ"ל השיבו כי אין צורך בכך והיא לא ראתה תמונות של ניתוחים קודמים שבוצעו על ידם. לטענתה, ביקשה מהנתבעים שיסירו משדיה כמה שיותר רקמת שומן, מאחר והשדיים היו גדולים, דבר שהכביד על עמוד השדרה והיווה פגם אסטטי שהפריע לה.

            לטענתה, עברה לידה בניתוח קיסרי וידעה כי ייתכן כי תשאר אחרי הניתוח צלקת ניתוחית עדינה, כפי שארעה בניתוח הקיסרי ולא יכולה הייתה לצפות כי התוצאה של הניתוח תהיה שונה בהרבה ואיש לא הזהיר אותה אחרת. לא הוסבר לה מאומה אודות השיטה והטכניקה הניתוחית ולא הוסבר לה כי יישארו צלקות אדומות, עבות ומכוערות. הניתוח בוצע ביום 9.8.2001 ועל פי גיליונות הדיווח, נפתחה החבישה ביום 11.8.2001 והוחלפה בתחבושת יבשה. ביום 12.8.2001 נבדקה התובעת על ידי ד"ר קלדרון שהחליט שאין צורך בהחלפת התחבושות. ביום השחרור (13.8.2001) לא נכח איש מהרופאים המטפלים והתובעת שוחררה לביתה מבלי שנפתחה החבישה ומבלי שנבדקה על ידי מי מהרופאים והוזמנה לביקורת ביום 19.8.2001. בביתה החלה לסבול מגירוד נוראי באיזור הניתוח. היא התקשרה בדחיפות לבית החולים, ד"ר קלדרון קיבל אותה בדחיפות והחליף את המשחה שיש למרוח על איזור הניתוח שהיה אדום ומגורה מאוד. ביום 17.8.2001 (כך במקור - א.ר.) הגיעה התובעת בשנית למרפאה הפלסטית הואיל ותפרי הניתוח נפתחו, רקמות הבשר נפערו והתובעת סבלה מדימום חזק. ד"ר קלדרון חבש מחדש את מקום הניתוח בעזרת גרנופלקס. לאחר מכן נאלצה התובעת להחליף מדי יום את התחבושות. לטענתה, חבישות הגרנופלקס נפתחו והאחות במרפאה טענה כי צריך להשתמש בסופרטול וחזיית סיליקון. רק לאחר כחודשיים ימים נסגרו החתכים והחל תהליך האיחוי.

            התובעת טענה כי השיטה הניתוחית בה נקטו הנתבעים גרמה לצלקות מכאיבות, עבות, מכוערות ומגרדות והיא נותרה, אחרי הניתוח, עם שדיים גדולים מדי וחסרי פרופורציה, דבר שלא היה לפני הניתוח.

3.         התובעת טענתה בכתב התביעה כי הנתבעים התרשלו בביצוע הניתוח והמעקב הרפואי שלאחריו. לחילופין, טענה התובעת כי הנתבעים לא קבלו את הסכמתה מדעת של התובעת לביצוע הניתוח ופגעו באוטונומיה שלה.

4.         הנתבעים התגוננו מפני התביעה וטענו, בין היתר, כי ד"ר קלדרון פרט בפני התובעת את הסיכונים והסיבוכים בניתוח, תופעת לאחר הניתוח (לרבות גירודים, צלקות עבות ומגרדות), וזאת טרם הניתוח. בנוסף, טענו הנתבעים כי ד"ר קלדרון מסר לתובעת כי בעקבות מחלת פורפיריה ממנה סובלת התובעת, עולה הסיכון. עוד טענו הנתבעים, כי לפני הניתוח קיבלה התובעת הסבר מלא לגביו, לרבות הסיכונים והסיכויים שבו וחתמה על טופס הסכמה. לטענתם, שיטת הניתוח בה נקטו היא שיטה מקובלת ביותר בכל העולם וכי לא נפל פגם בביצוע הניתוח או בטיפול שניתן לאחר מכן. 

5.         ביום 29.1.2009, כשנה וחצי לאחר הגשת התביעה, הגישה התובעת את חוות דעתו של ד"ר שמואל גולדן בתמיכה לטענותיה. מנגד, הגישו הנתבעים את חוות דעתו של פרופ' יהודה אולמן, המומחה מטעמם. במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפני העידו התובעת וד"ר גולדן, ומנגד, העידו מטעם הנתבעים ד"ר קלדרון ופרופ' אולמן (למרבה הצער, נמנע מד"ר קאופמן מלהעיד במשפט עקב מצבו הבריאותי לאחר אירוע מוחי שעבר).

6.         כאמור, תביעתה של התובעת טומנת בחובה שתי עילות תביעה - רשלנות בטיפול הרפואי, העדר הסכמה מדעת ופגיעה וכן, עתרה התובעת לפצותה בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה (פגיעה באוטונומיה אינה בבחינת עילה כלשעצמה, אלא, ראש נזק בר פיצוי). בעניין זה, ראוי להבהיר, כי מדובר בעילות תביעה חלופיות ולא מצטברות. בשלב הראשון, יש לבדוק האם היתה התרשלות מצד הנתבעים בביצוע ההליך הרפואי. במקרה והתשובה לשאלה זו תמצא שלילית, רק אז נידרש לעילת העדר הסכמה מדעת. תשובה שלילית לשאלה זו, תביא לדחיית התביעה בעילת הרשלנות. מאידך, במדה וימצא כי התובעת הוכיחה העדר הסכמה מדעת לטיפול הרפואי, כי אז יש לבדוק את הקשר הסיבתי בין העדר ההסכמה לבין הנזק. העדרו של קשר סיבתי מעין זה, יוביל לבחינת שלב נוסף בעניין קיומה של פגיעה באוטונומיה (ראה ת"א 869/06 (חיפה) אסתר כהן נגד שירותי בריאות כללית (20.10.2009) וכן, פסק הדין בע"א 7952/08 יעל חכם נגד קופת חולים כללית ואח' (17.2.2010), במסגרתו חזר ועגן בית המשפט העליון את סדר המבחנים אשר פורטו בפסק הדין בע"א 869/06 הנ"ל). נבחן להלן את עילות התביעה, בהתאם לסדר הדברים.

עילת הרשלנות

7.         התובעת העלתה שתי טענות עיקריות בנוגע לתוצאות הניתוח. האחת - נותרו בשדיה צלקות נרחבות והשניה - כי נותרה אחרי הניתוח עם שדיים גדולים מדי וחסרי פרופורציה, כאשר שד אחד גדול בהרבה מהשד השני, דבר שלא היה קיים טרם הניתוח. עוד העלתה התובעת טענות בנוגע למעקב הרפואי לאחר הניתוח.

8.         למקרא סיכומיה של התובעת, עולה כי היא מבקשת לבסס את עילת הרשלנות על מבחן התוצאה של הניתוח אשר בוצע בגופה. אמנם, בכתב התביעה העלתה התובעת טענות כלליות בנוגע לשיטת הניתוח ודרך ביצועו, אלא, שחוות דעתו של ד"ר גולדין, המומחה מטעמה, אינה מבססת טענות אלה.

            מכל מקום, המבחן הרלבנטי לבחינת רשלנות בטיפול רפואי אינו "מבחן התוצאה" או מבחן של "חכמה שלאחר מעשה" אלא, מבחן של "הרופא הממוצע" ואף לא כל טעות מהווה מעשה רשלנות. תוצאות ניתוח כשלעצמן אינן מבססות טענה של רשלנות בביצוע הטיפול הרפואי (ראה בעניין זה ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 171, ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ - פלדמן ואח', פ"ד טו 1974, 1977 וע"א (חיפה) 4718/07 בובן יאיר נגד שירותי בריאות כללית (28.9.2008).

9.         בתביעות רשלנות רפואית, מבוססת עילת התביעה על תוכן חוות הדעת הרפואית עליה סומך התובע את טענותיו. בכל הנוגע לעניינים שברפואה, אין לו לתובע אלא מה שקבע המומחה מטעמו. כך גם במקרה שלפני. טענותיה של התובעת באשר להתרשלות הנתבעים, הינן טענות שבמומחיות והיא מבססת תביעתה בעניין זה על חוות דעתו של ד"ר גולדן. חוות דעתו של ד"ר גולדן מחזיקה שני עמודים, אליה צורפו שש תמונות, ארבע של התובעת (לא ידוע מתי צולמו) ושתיים של מטופלות אחרות, לשם המחשה. בעת מתן חוות דעתו עמד בפניו מסמך רפואי אחד בלבד - מכתב השחרור מהמרכז הרפואי בני ציון, חתום על ידי ד"ר לויט. ד"ר גולדן בדק את התובעת ביום 2.12.2008, למעלה משבע שנים לאחר ביצוע הניתוח נשוא התביעה.

בפרק הדיון בחוות הדעת מיום 9.12.2008, המהווה את ליבת חוות הדעת, נרשם כדלקמן:

"לפנינו אשה צעירה אשר הלכה לתומה לעבור ניתוח הקטנת שדיים, שהוא ניתוח די שיגרתי בימינו, המשאיר צלקות דקות מסביב לפטמות, צלקת מאונכת לפטמה וצלקת לרוחב הכפל התחתון של השד. אפילו אם הצלקות מתרחבות הן יכולות להגיע לרחוב 1-2 ס"מ אך לא 5 ס"מ. לפי מרחק הפטמות מהשקע היוגולרי זהו מצב לפני הקטנת שדיים. השדיים של גב' בונן נראים כמועמדים להקטנה, אולם יש לה גם את הצלקות המורחבות שאין כל אפשרות לתקנם בניתוח נוסף בעתיד. תוצאה כזו אינה מקובלת בסטנדרטים של שנות ה - 2000 ואין שום סיבה שמצב כזה יוצר. המטופלת נפגעה קשה מבחינה אסטטית ואין כמעט אפשרות לתקן את המצב בעיקר ובגלל הצלקות הנקודתיות הבלתי מתקבלות על הדעת בצורת כוכב מסביב לפטמות... אומנם במכתב שחרור מצוין כי הניתוח עבר ללא סיבוכים אבל מקובל הוא שבניתוח כזה מאושפזים 24 שעות. תמהני מדוע נשארה המנותחת באשפוז 5 ימים שהוא גם כן אינו מקובל בשנות ה - 2000".

בהמשך, קבע ד"ר גולדן את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור של 20%, בהתאם לסעיף 75(1)ג' לתקנות המוסד לביטוח לאומי. עוד קבע ד"ר גולדן כי הנכות לא תשתנה גם לאחר ניתוחים משחזרים, היות ואין להחזיר את המצב לקדמותו ולהגיע לצלקות סבירות בעיקר מסביב לפטמות.

10.        כפי שיפורט להלן, חוות דעתו של ד"ר גולדן אינה מבססת את עילת הרשלנות שהועלתה על ידי התובעת כלפי הנתבעים ואני מבכר את חוות דעתו של פרופ' אולמן, המומחה מטעם הנתבעת, בצירוף חקירתו הנגדית, על זו של ד"ר גולדן.